הפסוקים המתארים את הדלקת המנורה חורגים מרצף ההוראות של הפרק. כאן עַם ישראל כולו מצטרף לתמונה. "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז, כ).
נראה שהמעורבות של כל ישראל בהבאת השמן היא הבסיס לדרשה המובאת במדרש תנחומא (פרשת תצווה).
"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים" – כך שר הדוד לאהובתו בשיר השירים (ד, א).
הדוד, שעל פי חז"ל הוא אלוהי ישראל, מדמה את עיני הרעיה – ישראל – ליונים.
'דוגמא שלך דומה ליונה', אומר התנחומא על פסוק זה. המדרש קורא כך –רעייתי, את כעין יונים (=עינייך יונים). את כמו יונה. לא רק העיניים, כולך.
מהו הדמיון –
"כיצד?
כשהיה נח בתיבה, מה כתיב שם?
וישלח את העורב ויצא יצא (ברא' ח ז), ואחר כך שלח את היונה, ותבוא אליו היונה וגו' (שם שם יא).
אמר הקדוש ברוך הוא: מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם כיונה, הביאו שמן זית והדליקו לפני את הנר, שנאמר: ואתה תצוה ויקחו אליך שמן".
הציווי להביא שמן מצית משל יפהפה במדרש. העולם כולו הוא כמו תיבה השטה במי המבול הסוערים. אלוהים נמצא עם כולם בתוך התיבה, כמו נח בשעתו. וכמו שנח שלח את היונה וזו חזרה עם עלה זית ובשורת רווחה לעולם, כך מצווים ישראל להביא אורה לעולם. הבאת השמן היא היציאה אל מחוץ לתיבה כדי לגלות שניתן לדרוך על האדמה, לגלות שיש יציבות, להביא מנוח לכף רגלה של האנושות.
פורסם ב 929
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה