יום ראשון, 22 בנובמבר 2015

השמים שמעליי, השמים שבתוכי



המפגש בין האנושי לאלוהי לובש צורות שונות בספר בראשית. המפגש בין האנושי לאלוהי לובש אין ספור צורות במהלך ההיסטוריה. פעמים יש לו לאלוהי דמות ותואר ופעמים נשללים הם ממנו. לעתים אלוהים שוכן בשמי ערבות ולעתים הוא בתוך נפשו של האדם. עתים חי האלוהים ומנווט את ההיסטוריה ועתים קם אדם ומכריז כי "מת האלוהים".
משפט קצר במדרש חושף עמדה שבה נוצר מפגש קרוב קרוב בין האדם, יציר אלוהים, לאלוהים.
בפרקנו מדבר אלוהים עם יעקב. היכן נמצא יעקב? היכן נמצא אלוהים? האם יעקב רואה את אלוהים? המקרא לא מספר. בסוף המפגש נאמר:
"ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו" (לה, יג).
הפסוק הזה שמנכיח כל כך את השכינה מזמין את ריש לקיש לקריאה נועזת:
"אמר רבי שמעון בן לקיש – האבות הן הן המרכבה… ויעל מעליו אלהים (לד, יג)… והנה ה' נצב עליו (כח, יג)".

האבות לפי ריש לקיש הם המרכבה הנושאת את השכינה. כשאלוהים 'עולה' מעל יעקב זה מפני שאלוהים ישב על יעקב. כשיעקב חולם בפרק כח על סולם ומלאכי אלוהים "והנה ה' נצב עליו", אלוהים ניצב לא על הסולם, אלא על יעקב עצמו. מי שקורא את ספר יחזקאל יגלה מרכבה אחרת. זו מרכבה שבה שרפים ואופנים ומלאכים. לא כך אצל ריש לקיש.
ריש לקיש מייצר דימוי חדש, אלוהים רוכב על האדם. הדרך של אלוהים להתהלך בעולם היא דרך מעשיהם של האבות.
הרעיון שהאדם נברא בצלם, ובתבניתו הוא מנכיח את אלוהים, מקבל כאן ביטוי נוסף. האבות המתהלכים בעולם נושאים על גביהם, מנכיחים במעשיהם את השכינה. איזה עול.
הרעיון שהאדם הוא מצע לאלוהים מופיע שוב ושוב במרחבי המחשבה האנושית. יומנה המרתק של אתי הילסום שנרצחה באשוויץ בשנת 1943 נקרא בתרגום לעברית – "השמים שבתוכי". כך היא כותבת:
בבוקר, לפני שאתחיל במלאכת היום שלי, אקדיש חצי שעה ל"התבוננות עצמית"… וזאת תהא מטרת המדיטציה: שתוֹכִי יהיה למשטח גדול ורחב ידיים, שאין בו זכר לסבך השיחים המסתיר את הנוף. כלומר, שייכנס בי משהו מן ה"אלוהים", אותו משהו שקיים ב"תשיעית" של בטהובן.
(השמים שבתוכי – יומנה של אתי הילסום, 2002, עמוד 23, הוצאת כתר ספרים).

פורסם לראשונה במסגרת מיזם 929