יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

ונתנה תוקף


ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות ומאליו יקרא וחותם יד כל אדם בו.
ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע.

כי בתוך החופזה, בתוך הבהילות, אי אפשר לזכור.
בתוך המרוץ התמונה מיטשטשת, האדם רואה רק את הקרקע שלרגליו, ובזויות עיניו חולפים רשמים בלתי ברורים – טשטוש רצוף שנע במהירות לאחור. באוזניו מתערבל בליל קולות בלתי מפוענח, זמזום שמקיף את כל ישותו.
קול חד, חריג, לא מעלמא הדין, שיחדור מבעד לזמזום, נדרש כדי לחבוט באדם, להאט את מרוצתו. 

תקיעה. 

הקול מכה בו. המבט נפער בתהייה, הצעדים הופכים איטיים, קשובים.
צעד ועוד צעד;
הוא נעצר.

אט אט משתררת בהירות, משתתפי המרוץ נמוגים אל האופק.
דממה עמוקה סביב מותירה אותם לבד – האדם וקול השופר – שניים שממלאים את חלל העולם.
על קצות אצבעות הוא פוסע אל עבר הקול, פסיעות מדודות, קשובות – ציפייה למפגש.
הקול מתעצם ומבליט את הדממה שסביב, התודעה נאחזת בקול, מנסה לברוח מהדממה.

והכל דממה והכל קול. 

ולפתע דומיה דקה מן דקה.
אין טשטוש, אין קול.

עומד אדם,
חותמו פרוש לפניו,
עיני אלוהים בו,
וקול דממה.

(פרסמתי את הקטע לראשונה בשנת 2000 כפתיח לכתב העת 'עלון שבות' 159 שערכתי)

יום שני, 15 בפברואר 2016

פרשת תרומה - רעייתי, את כמו יונה



הפסוקים המתארים את הדלקת המנורה חורגים מרצף ההוראות של הפרק. כאן עַם ישראל כולו מצטרף לתמונה. "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז, כ).

נראה שהמעורבות של כל ישראל בהבאת השמן היא הבסיס לדרשה המובאת במדרש תנחומא (פרשת תצווה).

"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים" – כך שר הדוד לאהובתו בשיר השירים (ד, א).

הדוד, שעל פי חז"ל הוא אלוהי ישראל, מדמה את עיני הרעיה – ישראל – ליונים.

'דוגמא שלך דומה ליונה', אומר התנחומא על פסוק זה. המדרש קורא כך –רעייתי, את כעין יונים (=עינייך יונים). את כמו יונה. לא רק העיניים, כולך.

מהו הדמיון –

"כיצד?
כשהיה נח בתיבה, מה כתיב שם?
וישלח את העורב ויצא יצא (ברא' ח ז), ואחר כך שלח את היונה, ותבוא אליו היונה וגו' (שם שם יא).
אמר הקדוש ברוך הוא: מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם כיונה, הביאו שמן זית והדליקו לפני את הנר, שנאמר: ואתה תצוה ויקחו אליך שמן".

הציווי להביא שמן מצית משל יפהפה במדרש. העולם כולו הוא כמו תיבה השטה במי המבול הסוערים. אלוהים נמצא עם כולם בתוך התיבה, כמו נח בשעתו. וכמו שנח שלח את היונה וזו חזרה עם עלה זית ובשורת רווחה לעולם, כך מצווים ישראל להביא אורה לעולם. הבאת השמן היא היציאה אל מחוץ לתיבה כדי לגלות שניתן לדרוך על האדמה, לגלות שיש יציבות, להביא מנוח לכף רגלה של האנושות.

פורסם ב 929

פרשת תרומה - הסוד שמאחורי הוילון



לא פעם הסתרה מזמינה הצצה. הסוד קורץ לנו, מפתה.

ארון הברית והכרובים שמעליו היו מוסתרים מעיני העם. זר לא יקרב.
התלמוד במסכת יומא, בסוגיה שכולה משחקי גילוי וכיסוי, מביא לידי ביטוי את משחק החיזור שמייצר הארון עם העם.
התלמוד (יומא נד, ע"א) מביא את הפסוקים מספר מלכים שבהם מתוארת הכנסתו של ארון הברית אל המקדש:

"וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
התלמוד מציג התלבטות – ראו את הבדים או לא ראו?
התשובה שמביא התלמוד מעבירה אותנו אל עולם שיש בו רמז ופיתוי.
"הא כיצד דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה שנא' (שיר השירים א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין".

הבדים הדוחקים את הפרוכת מתוארים כשני דדי אישה. כדי למנוע ספק שמא מדובר בתיאור חיצוני בלבד מוסיפה הסוגיה פסוק המלמד שיש כאן דרמה של אהבה – "צרור המור דודי לי בין שדי ילין", כך נאמר בשיר השירים, ספר החיזור בין ישראל לאלוהים.
הסוגיה ממשיכה וצועדת על החבל הדק שבין גילוי לכיסוי:
"אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים, שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה".

פעם בשנה זוכים ישראל להצצה אל הקודש פנימה. לרגע מופשלת הפרוכת ומאחוריה מגלים ישראל את הדרמה שביסוד העמידה מול אלוהים. את האֵרוֹס שמחולל את העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה. מאחורי הפרוכת מתגלה זוג אוהבים – משל למשחק האהבה בין ישראל לאלוהים.
סופה של הסוגיה הוא טרגי. משחקי גילוי וכיסוי של זוג אוהבים הם קסומים, כל עוד השפה נותרת פנימית. כל עוד הסוד שמור בין השניים.

"אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר (איכה א, ח) כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה" (יומא נד, ע"ב).


פורסם ב 929

יום ראשון, 24 בינואר 2016

יתרו רבנו





"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" ( יח, א).
יתרו שומע על הנסים והנפלאות שנעשו לישראל ומגיע נרגש כולו לראות את משה וישראל במדבר. המדרש מתעקש להבין – מה בדיוק שמע יתרו, מה היה הרגע שגרם לו לקום וללכת:


"וישמע. מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא שבשעה שנתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם...
רבי אליעזר אומר, קריעת ים סוף שמע ובא, שבשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו…"

ר' יהושע מוצא את הפתרון בפרשה הקודמת. מיד לאחר תיאור מלחמת עמלק כתוב "וישמע יתרו". מכאן שהוא שמע על מלחמת עמלק. ר' אליעזר אומר שיתרו שמע על קריעת ים סוף שהרי היה לה הד עולמי גדול. עמדתו של ר' אלעזר המודעי מפתיעה – "מתן תורה שמע ובא". כיצד היה יכול יתרו לשמוע על מתן תורה שמתרחש רק בפרק הבא?
ר' אלעזר המודעי חושף כאן את דעתו, ולפיה בעצם יש להפוך את סדר הפרקים. יתרו בא רק לאחר מתן תורה.
אם נקרא את הפרק נבין היטב את עמדתו של ר' אלעזר. יתרו ממליץ למשה "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת" (יח, כ). מנַין לישראל חוקים ותורות לפני מתן תורה?
דווקא העמדה ההפוכה דורשת כעת הסבר.
פרק יח נראה כמעין מתן תורה. אך מתן תורה הנובע מסיבות פרקטיות. אי אפשר שמשה יהיה היחיד שיֵדע את התורה. כדי לנהל את החברה באופן תקין, יש לייצר מערכת משפט מסודרת. זו הסיבה הקבועה ליצירת מערכת משפט בכל עם. פרק יח מבטא את הפן החברתי שבקיום מצוות התורה. פרק כ, מעמד הר סיני, מבטא פן אחר בקיום המערכת המשפטית שתכליתו עבודת אלוהים, מפגש של האדם עם האל.
פעמיים ניתנה לנו התורה – פעם אחת בתיווכו של נכרי, יתרו, המבין את הצורך האנושי בחוקים ופעם שנייה מפיו של האל, כביטוי לברית בין אלוהים לעמו.


פורסם ב929

מכת דם - לעם ישראל. פרשת בשלח



מיד לאחר השיא הגדול של קריעת ים סוף ושירת הים אנחנו חוזרים אל המציאות.

"וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות טו, כב)

המדרש בתלמוד הבבלי (בבא קמא פב) רואה בפסוקים אלו את הבסיס למנהג לקרוא את פרשת השבוע (או חלק ממנה) שלוש פעמים בכל שבוע.

"וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים –
דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה,
שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, (ישעיהו נה)
כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו,
עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה!"

לפי המדרש – מה שלא מצאו בני ישראל זו תורה – שהרי תורה נמשלה למים. הבסיס לדרשה די ברור:
עם ישראל הולך שלושה ימים במדבר ולא מוצא מים. לאחר שלושה ימים העם מגיע למקווה מים, אך אבוי, המים מרים. משה ממתיק את המים על ידי נס ונותן לעם ישראל "חוק ומשפט". הרי לנו אין מים אלא תורה.

אך מילה 'חשודה' בדרשה יכולה ללמד שהמדרש מתכוון ליותר מכך. "כיוון שהלכו שלושת ימים בלא תורה נלאו"
המילה הזו – "נלאו", שבהטיה זו מופיעה רק פעמיים בכל המקרא מזכירה לנו את מכת דם:

"וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר".

והנה מילה אחת הופכת למפתח לצופן של הדרשה כולה:

משה ביקש מפרעה "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ", פרעה מסרב ועונשו – מכת דם.

כעת ישראל יוצאים ממצרים הולכים "שלשת ימים". נו, מה עם הזבח? לא זובחים? גם לכם מגיעה מכת דם – המים מרים.
עם ישראל יוצא ממצרים עם מחויבות – מדי שלושה ימים עליו לשוב ולפנות לבוראו."עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה!"