יום רביעי, 8 במאי 2013

יצחק אבינו?



דמותו של יצחק כפי שהיא מתוארת בפסוקים יוצרת תחושת אי נוחות מסויימת. לצד הביוגרפיה העשירה והמכובדת של אברהם ויעקב בולטת דמותו של יצחק כדמות אנמית וכמעט חסרת פנים.
אחת הפרשיות שבה אנחנו נפגשים עם יצחק היא סיפור גניבת הברכות. אם עד כה יצחק זוכה להתייחסות פושרת, הרי שכאן הפסוקים ממש מתעללים ביצחק. עומד איש עיוור במרכז המערכה, אשתו מנצלת את עיוורונו והוא הופך לכלי משחק בידי בנו.
מדוע יצחק מוצג כך?
נראה שהמדרש הבא מתמודד עם השאלה הזו ומציע תשובה נועזת.

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות
ד"א מראות – מכח אותה הראייה.
שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק תלה עיניו למרום והביט בשכינה.
מושלים אותו משל למה הדבר דומה:
למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו ותלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו בעד החלון,
אמר: אם אני הורגו אני מכריע את אוהבי, אלא גוזר אני שיסתמו חלונותיו.
כך בשעה שעקד אברהם את יצחק על גבי המזבח תלה עיניו והביט בשכינה.
אמר הקב"ה אם אני הורגו אני מכריע את אברהם אוהבי אלא גוזר אני שיסתמו עיניו.
הה"ד ויהי כי זקן יצחק וגו'.

הדרשן עומד על הפסוק הפותח את הדרמה של סיפור גניבת הברכות. "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות".
דרשן טוב, ויש לומר אף כל קורא סיפור קשוב, לא מתייחס לפתיחה שכזו כתיאור מצב יבש. אכן עיוורונו של יצחק אפשר את גניבת הברכות, אך הדרשן מוטרד משאלה מוקדמת – מדוע הפך יצחק לעיוור?
התשובה שמספק המדרש היא - יצחק הפך לעיוור מפני שבעת העקידה הוא הביט בשכינה.

מה טיבה של הבטה זו?
אילו המדרש היה נעצר כאן, לפני המשל, ניתן היה להקפיא את התמונה שמציג המדרש ולהפליג למחוזות עמוקים. עיניו של יצחק תלויות בשכינה והוא סומא לגבי כל המציאות שסביבו. עיוורונו של יצחק מבטא את קדושתו – מכל האבות רק הוא זכה  להביט בשכינה. כך למשל בדברים רבה: "...יצחק אמר למשה: אני גדול ממך שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי את פני השכינה. אמר לו משה:אני נתעליתי ממך שאתה ראית פני השכינה וכהו עיניך...'


אך המדרש מצמיד משל שמוביל אותנו למקום אחר לגמרי.
המשל מתאר סיטואציה שבה ילדו של אוהבו של המלך ראה את המלך. קיים על פי המשל איסור להביט במלך, איסור שעונשו מוות. המלך נמצא בדילמה – אם יהרוג את הילד כפי שמתחייב מן הדין, הרי שהוא 'מכריע' בכך את אוהבו, על כן גוזר המלך שיסגרו את החלונות שדרכם הציץ הבן.

כאשר משליכים את המשל על הנמשל מתקבלת תוצאה מבהילה. יצחק בסיפור העקידה הוא מטרד צדדי. הדרמה מתרחשת בין אברהם לבין אלוהים. יצחק, אבוי, הציץ וראה את השכינה. וכעת במקום שיצחק ימות, כפי שמתבקש, הוא נשאר בחיים ומוצא מהמשחק בדרך אחרת – עיוורון. המשל מגלה לנו שהסיבה היחידה שיצחק חי היא לא בשל זכותו, אלא למען אביו, אוהבו של אלוהים.

מה מביא את הדרשן לעמדה חריפה כל כך כלפי יצחק, עמדה שמותירה אותנו עם שני אבות ועוד אחד שהוא עיוור החשוב כמת?

ראשית, המדרש מתמודד עם השאלה שהצגנו בתחילה – מדוע יצחק התעוור, ומדוע הברכות ניתנות ליעקב בעל כורחו של יצחק, תוך ניצול עיוורנו מעורר הרחמים?

הדרשן פונה לפרשייה הדומיננטית ביותר בחייו של יצחק – עקידת יצחק. הדרשן קושר בין שני האירועים - בין העקידה שבה הראייה היא מוטיב בולט("וירא את המקום מרחוק", "ה' יראה" וכו'), לבין העיוורון בפרשתנו, ואומר – העקידה היא זו שהוציאה את יצחק מן המשחק. מדוע?

לכאורה על פי המשל מדובר בעונש כלפי הבן ותו לא. יצחק לא היה צריך לראות וראה ועל כן נענש. קשה להסתפק בהסבר כזה, מפני שאם הדרשן סבור שאירוע ספיציפי ביותר הוא הגורם ותו לא עליו היה להביא ראיה שאכן כך קרה – שאכן יצחק הביט בשכינה.

לכן נראה שהכיוון הפוך – הדרשן סבור שהעקידה צריכה לגרום לכך שיצחק 'ימות' ועל כן הוא מביא את סיפור ההבטה בשכינה.

מדוע, אם כן, סבור הדרשן שבעקבות העקידה הופך יצחק לעיוור החשוב כמת?
נראה שהמדרש הולך בדרכם של מדרשים נוספים, מדרשים שהחריפים שבהם אומרים שיצחק אכן מת בעקידה (וקם לתחייה לאחר מכן כפי שמופיע באחד המדרשים). מדרשים אלו אינם מקבלים פרשנות אפשרית של הפסוקים לפיהם לאחר שאלוהים ציווה על אברהם "אל תשלח ידך אל הנער", הכל חזר לקדמותו והעקידה הייתה כלא הייתה.

על פי עמדה זו אין לראות בעקידה אירוע חולף, אירוע שהיה, בוטל באמצע, וכעת אפשר להמשיך הלאה.
לאור זאת קורא הדרשן את הפסוקים.

אילו יצחק היה ממשיך כרגיל בחייו והופך לאחד משלושת אבות האומה, הרי שרושמה של העקידה היה נמחק – החבלים הוסרו מיצחק, הוא קפץ מהמזבח ושב למסלול חייו.

על פי הדרשן ליצחק יש תפקיד אחד בחייו – להיות הבן שאותו עקד אברהם אבינו. בן שנעקד אינו יכול לשוב ולהיות אב, תפקידו הוא להדגיש את מסירותו של העוקד – אברהם אבינו. (מעניין ההיפוך ביחס לנצרות – כאן מי שנעקד מפסיק להיות אב, שם העקידה הופכת הדמות לאב).
כך אומר הדרשן בדרכו – העקידה היא הסיבה לכך שיעקב אינו מקבל את הברכות מיצחק, אלא נוטל אותם.
נראה שפסוק נוסף משמש השראה לדרשן. הכינוי 'אוהבי' שבו מכונה אברהם נמצא בישעיהו מא:

ועתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי. אשר החזקתיך מקצות הארץ, ומאציליה קראתיך, ואומר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך.

הדרשן קורא את הפסוק בישעיהו – "ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי" – אופס, אומר הדרשן, שכחנו מישהו – מה עם יצחק?
יצחק כך אומר הדרשן הוא זה שהפך את אברהם ל'אוהבי' ובכך תם תפקידו.

הרעיון שה'אבהות' עוברת מאברהם ליעקב ומדלגת על יצחק קיים בצורה די ברורה בספר היובלים (הספר לא לפני, כשכאשוב ממילואים אעלה ציטוטים):
כך בדברים הבוטים של אברהם לרבקה: יעקב ראוי לרשת אותי, ואני ידעת שיצחק מעדיף את עשיו, על כן תגרמי שיעקב יקח את הברכות במרמה.
בהמשך יצחק שולח את יעקב אל אברהם לקבל ממנו ברכה ואברהם קורא לו 'בני' ומעביר את השרביט אליו.
העקידה הופכת על פי המדרש שלנו לציר שעליו סובב כל המבנה של שלושת האבות. אברהם הוא אבינו ומה שהפך אותו לאוהבו של אלוהים הוא עקידת יצחק. הבן שנעקד אינו יכול להיות תחילתו של העם, ועל כן עובר השרביט ליעקב שהוא זה שיוליד את עם ישראל. 

5 תגובות:

  1. מעניין להשוות את המדרש הזה למדרשים שבהם יצחק מתואר כאקטיבי במיוחד בעקידה ודואג לכך שאברהם ישחט אותו. הקטע בספר היובלים שאתה מתייחס אליו נמצא, כך אני מבין, בפרק כב', שלאורך כולו אברהם מברך את יעקב ואומר לו: "והבית הזה בניתי לשכן שנמי עליו בארץ אשר ניתנה לך ולזרעך"

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן, המדרשים שאתה מזכיר נותנים ליצחק את מה שהפסוקים מונעים ממנו- שותפות בעקידה. אם להשתמש בטרמינולוגיה דלעיל - המדרשים הללו הופכים אותו מבן נעקד בלבד לאבי אומה שהיה מוכן למסור את נפשו למען אלוהים. דניאל

      מחק
  2. אמנם קטונתי מלהבין במדרש, אך יצחק הוא אכן דמות די אנמית ואפילו טראגית, כפי שהיא מוצגת בכתובים..
    הרי האיש עבר טראומה נוראה בהיותו ילד רך. הפסיכולוגים טרם נולדו ,ואין התייחסות למצבו הנפשי לאחר העקידה. עובדה היא, שהיה ברווקות מאוחרת, ואת כלתו בוחר למענו עבד אביו . אח"כ אשתו מושלת בו ובנו יודע שבקלות ניתן להונות אותו(גזילת הברכה מעשיו). ההסבר היחיד להמנותו עם אבות האומה, לדעתי,
    הוא מחמלה, על גורלו המר ולא בשל גדלות אישיותו.
    אסתי

    השבמחק
  3. (טו) בשנה השניה לשבוע הששי ילדה רבקה ליצחק שני בנים, יעקב ועשו. (טז) ויהי יעקב איש תם, ועשו היה יודע עבודה איש שדה ואיש שעיר, ויעקב יושב אוהלים. (יז) ויגדלו הנערים ויהי עשו איש שדה יודע ציד, וילמד ידיו לקרב ולכל מלאכת עבודה. (יח) ויאהב אברהם את יעקב ויצחק אוהב את עשו.
    (יט) וירא אברהם את מעשה עשו וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע. (כ) ויקרא לרבקה ויצו אותה על דבר יעקב בראותו כי גם היא אוהבת את יעקב מעשו. (כא) ויאמר אליה:
    בתי נצרי את בני את יעקב, כי הוא יהיה תחתי לברכה בקרב בני אדם על הארץ, ולכל זרעו לשם ולתהילה. (כב) כי ידעתי אשר יבחר בו ה' לעם ויפלה אותו מכל אשר על פני הארץ. (כג) והנה בני יצחק אוהב את עשו מיעקב ועיני הרואות כי באמנה תאהבי את יעקב. (כד) ועתה עשי אך טוב לו והוא יהיה לידיד לבך, כי הוא יהיה לי לברכה על הארץ מעתה ועד כל דורות עולמים. (כה) תחזקנה ידיך ועלזי בבנך ביעקב, כי אותו אוהב מכל בני, כי היה יהיה ברוך לעולם וזרעו יהיה מלא כל הארץ. (כו) כי כאשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעו ימנה. (כז) וכל הברכות אשר ברך ה' אותי ואת זרעי, תהיינה גם ליעקב ולזרעו לנחלה כל הימים. (כח) ונברך בזרעו שמי ושם אבותי שם ונוח וחנוך ומהללאל ושת והאדם. (כט) היה יהיו לנטוע שמים וליסוד ארץ, ולחדש המאורות אשר ברקיע השמים.
    (ל) ויקרא אל יעקב לעיני רבקה אמו וישק לו ויברך אותו לאמור.
    (לא) בני יקירי יעקב שאהבה נפשי, יברכך אלוהים ממרום רקיע השמים ויתן לך את כל הברכות אשר ברך את האדם את חנוך ואת נוח ואת שם. (לב) ואת כל אשר דבר אתי ואת כל אשר נשבע לתת אך לי תבואתה לראשך ולקדקד זרעך עד עולם כל ימי השמים על הארץ. (לג) ולא ימשלו בך ובזרעך מלאכי משטמה להסיר את לבך מן ה' אלוהיך מעתה ועד עולם. (לד) וה' יהיה לך לאלוהים ולאב, ואתה תהיה לו בנו בכורו ועם סגולתו כל הימים, לך בני לשלום.
    חיפשה במרשתת ומצאה באתר: http://www.daat.ac.il/daat/hasfarim/hayovlim/19.htm
    חנה

    השבמחק