"ויגש אליו יהודה".
מה קורה ליהודה ברגע הזה שבו הוא ניגש, הרגע שבו הוא צועד את צעד חייו? האחים כולם מבינים שהשליט החליט להתעמר בהם, שלא משנה מה הם יעשו הוא ימשיך להאשים אותם על לא עוול בכפם. הם נרדפים על ידי שליט אדיר, המשנה למלך מצרים. האחים עומדים מולו, מפנימים את מצבם הטרגי ושותקים.
ואז יהודה ניגש.
אלו כוחות נפש נדרשו לו ליהודה כדי לעמוד מול השליט ולשאת את דבריו. כמה תעוזה נדרשה לו כדי לשאת נאום שבין שורותיו מסתתרת תוכחה חריפה כלפי המנהיג. האם ברכיו של יהודה פקו? האם נשמע רעד בקולו?
הפתיחתא הבאה מתבוננת בתמונה הזו - יהודה ניגש אל יוסף:
"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו" (תהלים מח, ה).
כי הנה המלכים נועדו - זה יהודה ויוסף.
עברו יחדו - זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה,
המה ראו כן תמהו - ויתמהו האנשים איש אל רעהו.
נבהלו נחפזו - ולא יכלו אחיו לענות אותו.
רעדה אחזתם - אילו השבטים.
אמרו מלכים מדיינים אילו עם אילו אנו מה אכפת לנו?
יאי (=נאה) למלך מדיין עם מלך.
ויגש אליו יהודה.
(בראשית רבה צג, ב)
המדרש הזה מזמין את הקורא לכמה רגעים של התבוננות שבסופם התמונה שמציג הפסוק - "ויגש אליו יהודה" תשתנה מקצה לקצה. הרגע שבו יהודה צועד יהפוך לרגע מכונן בהיסטוריה של עם ישראל.
המדרש נוטל פסוקים ממזמור תהילים מח ואומר לקורא - אתה אמנם חושב שהפרק הזה עוסק במשהו אחר לגמרי, אבל אם תעמיק תגלה שהוא מדבר ממש על הפסוקים שלנו. אם תצעד יד ביד עמי, הפסוקים העתיקים הללו יקבלו חיים חדשים.
הבה ניענה להזמנה של המדרש ונקרא את מזמור מח בתהלים. לאחר מכן נשוב לקרוא את המזמור בעזרתו האדיבה של בעל המדרש.
א שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. ב גָּדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. ג יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. ד אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב. ה כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. ו הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ. ז רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה. ח בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ. ט כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר יְהוָה צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה. ידִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ. יא כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ. יב יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ. יג סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ. יד שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן. טו כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת.
המזמור מתאר את ירושלים בשיא תפארתה. הר ציון ובראשו ארמונות ירושלים הנראים למרחוק, מגדלי העיר, החומה הבצורה שסביבם. את ההתפעלות מעוצמתה של ירושלים מספק המזמור דרך עיניהם של המלכים ש'נועדו עברו יחדיו' המלכים הללו נאספו סביבות ירושלים והמראה שנגלה להם היה מפעים, מרעיד, מחריד. המזמור מסיים בהזמנה 'סובו ציון והקיפוה' הסתובבו מסביב לציון ותגלו את גודלה ותפארתה.
המדרש מזהה את התמונה הזו ואומר זה בדיוק זה. המזמור הזה בעצם מתאר את הרגע שבו יהודה ניגש אל יוסף.
המלכים אומר המדרש הם לא מלכי הגויים, הם יהודה ויוסף, וכשכתוב 'עברו', לא מדובר על כך שהם עברו באזור, אלא שהם נתמלאו 'עברה' זה על זה - הם מצויים בעימות. הרעד והאימה המתוארים בהמשך המזמור הם לא רעד של המלכים, אלא השבטים הצופים במפגש המפעים שבין שני המלכים הללו - יהודה ויוסף.
ועכשיו, קוראים יקרים אני צריך להחזיק אתכם חזק, אל תלכו. אתם בטח אומרים - להמציא המצאות כל אחד יכול, אבל בינינו המזמור בתהילים ממש לא מדבר על הפסוקים שלנו.
מדוע המדרש קורא כך את המזמור?
נחזור לקריאה הראשונה שלנו - ירושלים עומדת במרכז, כולם מסביבה, היא זוהרת בעוצמתה מבודדת מכל המתבוננים בה. השגב שלה, המגדלים, היופי מפעימים ומטילים אימה על כל המתבוננים. סובו ציון והקיפוה קורא המדרש, ומזמין גם את הקורא לסובב אותה במבטו, להביט במחזה - ירושלים במרכז והכל מביטים בה.
את הרגע הזה, את החוויה הזו נוטל המדרש מהמזמור בתהלים ומניח אותה כאן אצלנו. נשים לב - לא הטקסט עצמו הוא שחשוב למדרש, אלא התמונה, החוויה, השגב.
עכשיו אומר המדרש תקראו מחדש את הפסוקים. יהודה ויוסף במרכז וכל האחים מביטים בהם באימה.
יהודה שמבני בניו יקום דוד המלך, מקים ברגע זה את השושלת. יהודה לא סתם מדבר עם יוסף. הוא ניגש. הוא יוצא מתוך קבוצת האחים, נפרד מהם, וניצב מול השליט, הוא עולה על בימת המלכים. שני מלכים נמצאים על הבמה, מסביב כל האחים מביטים, משתאים לנוכח עוצמתו של האח שמעיז פנים ועמד מול יוסף. בצעד הזה של יהודה קמה מלכות יהודה, בעמידתו היציבה מול יוסף בונה יהודה כעת את מגדלי ירושלים המתוארים במזמור.
המדרש הזה, שבמבט ראשון נראה רחוק מפשוטו של מקרא, מחייב אותנו להרים רגע מבט מהפסוק הבודד ולשאול - מה פשרה של הסצנה הזו, מדוע כך מתואר כאן יהודה? מה טיבו של הרגע הדרמטי הזה המתואר במילים "ויגש אליו יהודה"? המדרש מגביה את המבט ומתבונן על המשך ההסטוריה כפי שהיא מתוארת בתנך ומבין - זה הרגע שבו קמה מלכות יהודה.
וכך כמה רגעים לפני שמתחיל השעבוד הארוך במצרים, כמה רגעים לפני שנבואת הגלות בברית בין הבתרים מתחילה להתממש, כבר מתחילה להתגשם נבואת הגאולה - בשערי גלות מצרים קמה מלכות יהודה.
