יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

ונתנה תוקף


ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות ומאליו יקרא וחותם יד כל אדם בו.
ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע.

כי בתוך החופזה, בתוך הבהילות, אי אפשר לזכור.
בתוך המרוץ התמונה מיטשטשת, האדם רואה רק את הקרקע שלרגליו, ובזויות עיניו חולפים רשמים בלתי ברורים – טשטוש רצוף שנע במהירות לאחור. באוזניו מתערבל בליל קולות בלתי מפוענח, זמזום שמקיף את כל ישותו.
קול חד, חריג, לא מעלמא הדין, שיחדור מבעד לזמזום, נדרש כדי לחבוט באדם, להאט את מרוצתו. 

תקיעה. 

הקול מכה בו. המבט נפער בתהייה, הצעדים הופכים איטיים, קשובים.
צעד ועוד צעד;
הוא נעצר.

אט אט משתררת בהירות, משתתפי המרוץ נמוגים אל האופק.
דממה עמוקה סביב מותירה אותם לבד – האדם וקול השופר – שניים שממלאים את חלל העולם.
על קצות אצבעות הוא פוסע אל עבר הקול, פסיעות מדודות, קשובות – ציפייה למפגש.
הקול מתעצם ומבליט את הדממה שסביב, התודעה נאחזת בקול, מנסה לברוח מהדממה.

והכל דממה והכל קול. 

ולפתע דומיה דקה מן דקה.
אין טשטוש, אין קול.

עומד אדם,
חותמו פרוש לפניו,
עיני אלוהים בו,
וקול דממה.

(פרסמתי את הקטע לראשונה בשנת 2000 כפתיח לכתב העת 'עלון שבות' 159 שערכתי)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה